ההבדל בין אשמה לאחריות

 

הרבה פעמים אנחנו מרגישים אשמה בכל מה שקשור לעודף המשקל שלנו. אחד הצעדים הראשונים שכדאי לנו לעשות בדרך להוריד את עודף המשקל הוא להיפטר מתחושת האשמה.
כדי להצליח בזה כדאי להבחין בהבדלים בין אשמה לאחריות.

הכל התחיל לפני כמה שנים כשהייתי עד למקרה שנכרת לי עמוק בזיכרון.

השעה 8:00 אישה ממהרת, דוחפת עגלת תינוקות, בפנים מוטרדות, ניגשת לחצות את הכביש במעבר חציה בצומת סואן. המבט שלה היה מפוזר והיא ירדה לתוך מעבר החציה בלי להסתכל יותר מידי ימינה ושמאלה. ברגע שהיא ירדה הגיחה מכונית גדולה במהירות מעבר לסיבוב, לתוך הצומת, אל מעבר החציה. אני שהסתכלתי מהצד מיד הבנתי שעומד לקרות פה משהו. המכונית נעצרה בחריקת בלמים בתוך מעבר החציה. האישה קפצה מיד לאחור בחזרה לכיוון המדרכה שומטת את העגלה לפנים. המכונית פגעה בעגלה, העיפה אותה קדימה. העגלה התגלגלה על הכביש ו… הסתבר שהיא ריקה. האמא שמה את הפעוט בגן והחזירה את העגלה הריקה הביתה. האמא נבהלה והתחילה לבכות בזרועות המנחמות של עוברי האורח. הנהג שנבהל גם הוא קפץ החוצה וכשהבין את המצב ביקש אלפי סליחות והציע את עזרתו בכל מה שנדרש. כולם הודו לאל שהנזק היחידי היה העגלה העקומה. אולי גם למכונית היתה  איזו שריטה קלה.

אני משוכנע שכמוכם, אף אחד מהנוכחים באירוע לא המשיך בלי המחשבה מה היה קורה אילו…

בדיעבד אני חשבתי שאם באמת היה תינוק בעגלה היה קורה אסון איום ונורא וברור שהנהג היה אשם. נהג צריך להתקרב למעבר חציה בזהירות, להאט, לתת זכות קדימה, כלומר לעצור ולאפשר לאם ולעגלה לחצות את הכביש בבטחה. אם היה תינוק בעגלה הנהג היה הופך להיות נהג דורס. לבטח הוא היה מורשע בבית משפט ומבלה זמן בכלא. כנראה שהוא גם היה מצטער כל חייו על אותן שניות של פזיזות וחוסר תשומת לב שהובילו אותו למקרה.

אבל מה עם האמא?

היא לא אשמה?

היא לא הייתה צריכה לשמור על ערנות?  אולי אם היה תינוק בעגלה היא הייתה ערנית יותר. אולי היא הייתה מסתכלת ומקשיבה לסביבה, לא יורדת בכלל למעבר החציה, וכלום לא היה קורה. אבל אם היה תינוק בעגלה והוא היה נפגע אז היא לא הייתה אשמה בכלל?

ברור שהיה לה חלק בתאונה אבל החלק הזה לא הופך אותה לאשמה. היא לא הייתה אשמה אבל היא הייתה אחראית. האשמה שלה הייתה בכך שהיא לא גילתה אחריות. אחריות כוללת בתוכה גם מניעה של מצבים שליליים.

משחק המילים הזה של אחריות ואשמה הוא מעניין. חשבתי שמעניין אותי לבדוק את ההגדרות של שני המונחים הללו במילון ובגוגל. אשמה היא מצב בו גרמנו למשהו שלילי. אחריות כוללת בתוכה גם גרימה אבל גם הימנעות. כשאנחנו אחראים אנחנו לא רוצם לגרום למצבים שליליים ובו בזמן אנחנו גם רוצים למנוע אותם.

האמא עם העגלה לא אשמה במה שקרה – היא לא גרמה לכך. אבל היא כן אחראית – היא הייתה יכולה למנוע את המקרה.

אבל איך כל זה קשור לירידה במשקל?

כשאני אוכל יותר ממה שאני צריך לרוב אני לא האשם או לפחות לא האשם העיקרי. אני לא גורם לזה לקרות. יש הרבה גורמים לאכילת יתר. תעשיית המזון המודרנית, מבנה המח שלנו, החברים, ההורים, הגנטיקה, הבוס, בן הזוג, זה שקנה בבוקר קרואסונים ושם אותם במטבח ועוד ועוד. הרבה מאד דברים יכולים לגרום לנו לאכול יותר ממה שהגוף שלנו צריך.

אז אני לא אשם בעודף המשקל שלי.

אבל אני כן אחראי.

אני יכול למנוע את אכילת היתר. אני יכול לפתח לעצמי דרכים להימנע מלאכול. אני יודע כבר איפה אני נופל, מה הפיתויים בהם אני לא מצליח לעמוד. אני יכול לפתח לעצמי את השיטות להימנע מנפילות.
אני לא חלש אופי.
אני לא חסר שליטה.
אני לא טיפש.
לא רעבתן או גרגרן, גם לא מסכן ולא קורבן.
אני פשוט עדיין לא הצלחתי לקחת אחריות על עצמי.
כן – אני האחראי. אמנם אני לא אשם אבל אני האחראי לגוף שלי ולמה שאני עושה. אני יכול לקחת שליטה על המצב ולהתמודד. אני אצליח בחלק מהמקרים ובשאר אני אכשל. אני אפול, אלמד ואקום שוב מחדש.
כמו האמא עם העגלה שיודעת להיזהר מראש כשהיא חוצה את הכביש, כך גם אני יודע להיזהר מראש במצבים שגורמים לי לאכול יותר ממה שאני צריך. אם אני לא ודע אז אני אלמד.

איך להתמודד בקלות ואיך לקחת אחריות הם חלק מהדברים אותם אנחנו מלמדים בתוכניות האימון שלנו לירידה במשקל. נכון זה לא תמיד קל אבל זו הדרך היחידה הקיימת לשמור על אורח חיים בריא ולרדת במשקל פעם אחת ולתמיד.

אז נכון אני לא אשם בעודף המשקל שלי אבל אני יכול לתקן. אני לוקח אחריות על המצב שלי, מתמודד ומתקן.