שתי מערכות חשיבה

 

הפסיכולוג הקוגניטיבי דניאל כהנמן הוא ישראלי חתן פרס נובל בכלכלה לשנת 2002. הוא התפרסם בזכות מחקריו בתחום תהליכי קבלת החלטות. כהנמן כתב בין היתר את הספר לחשוב מהר לחשוב לאט. בספר זה הוא מתאר שתי מערכות חשיבה שנמצאות אצל כל אחד ומכנה אותן בפשטות מערכת 1 ומערכת 2. המערכות אינן קיימות  באמת במציאות אלא מייצגות שתי דרכים בהן אנו חושבים.

מערכת 1 נקראת לעיתים גם האני החוויתי (experiencing self) היא זו הפועלת אצלנו רוב הזמן. היא אוטומטית, מהירה, אינטואיטיבית, ודורשת מאמץ מינימלי אם בכלל. אין בה תחושת שליטה או כח רצון אבל היא שולטת במובן שהיא פועלת כל הזמן. מערכת 1 היא המציעה מה לעשות ולרוב מערכת 2 מאשרת.

מערכת 2 נקראת גם האני הזוכר (remembering self) היא זו שמקבלת החלטות. היא המספרת זכרונות, מתרשמת, מבקרת ושופטת. מערכת 2 היא בעצם מי שאנחנו חושבים שאנחנו. היא מפנה מיקוד וקשב לפעילויות מנטליות שדורשות מאמץ וריכוז כמו חישובים מורכבים, שיפוטים, בחירות וביקורת. היא דורשת שליטה עצמית ומאמץ קוגניטיבי ולכן היא מתעייפת מהר. אפשר לקרוא לה עצלנית במובן שהיא מעוניינת במינימום מאמץ. היא שקולה והגיונית יותר וחושבת בצורה מסודרת. היא שולטת במובן שהיא יכולה לעצור את מערכת 1 לשפוט ולבקר אותה.

בספר לחשוב מהר לחשוב לאט מזכיר כהנמן גם כי “למערכת 1 יש השפעה רבה יותר על ההתנהגות – והיא חובבת דברי מתיקה.” כהנמן מציין כי כאשר מערכת 2 עסוקה בפעילות קוגניטיבית תובענית, יש סיכוי גבוה שתבחר בדבר מאכל מתוק ומושחת.

עד כאן דבריו של כהנמן ומכאן והלאה אני מעוניין לפתח את האבחנות הללו לצרכים שלנו ולנושאים המעניינים אותנו – ירידה במשקל ואורח חיים בריא. האבחנה הזו בין שתי מערכות החשיבה נעשתה כבר לפני כתיבת הספר לחשוב מהר לחשוב לאט. אני מעוניין לגייס את התאוריה הזו של הפסיכולוגיה הקוגניטיבית בשני אופנים: הראשון הוא הרגלי אכילה והשני סיפוק ואושר.

 

הרגלי אכילה

המערכת שאומרת לנו במסגרת השיגרה מתי לאכול ומה היא מערכת 1. מתוקף היותה אוטומטית היא פועלת ללא חשיבה או שיקול דעת. אנחנו לא חושבים מה אנחנו אוכלים אלא פועלים באופן אוטומטי בדרך כלל. המערכת פועלת כך במשך שנים רבות ללא שינוי. לעיתים קרובות המנגנון שקובע בשבילנו מה לאכול ומתי מתעצב בזמן הילדות המוקדמת ובקושי משתנה עם השנים. כלומר אדם בוגר פועל לפי הרגלי אכילה שהתעצבו בגיל מאד צעיר. זוכרים את “אתה חייב לגמור את הכל מהצלחת”, “מי פותח פה גדול לאמא?”, “אם לא תאכל יבוא שוטר”. אלו רק חלק מהמשפטים שעיצבו את הרגלי האכילה שלנו. את רוב התינוקות מפסיקים להאכיל רק כשהם מלאים לגמרי. התינוק לומד שמפסיקים לאכול רק כשמרגישים ממש מפוצצים. כל ההרגלים הללו נשארים מוטמעים במערכת 1 האוטומטית לפעמים עד סוף החיים. לחלק גדול מהם אנחנו כלל לא מודעים ולא מטילים ספק בהם גם אם הם עולים למודעות – ברור שחייבים לגמור מהצלחת.

הדרך לשנות את ההרגלים האלה עוברת  במערכת 2 הביקורתית. אנחנו מגייסים את מערכת 2 כדי לבצע שלושה תפקידים:

  1. להשקיף ולאבחן מהם ההרגלים הקיימים.
  2. להחליט את מה רוצים לשנות, מתי ואיך.
  3. להטמיע הרגל חדש.

למערכת 2 יש כאן הרבה עבודה. מכיוון שהיא עצלנית מטבעה ודורשת משאבים אנחנו צריכים לגייס ריכוז וקשב באופן זמני עד לשינוי המיוחל, כלומר עד שההרגלים החדשים יוטמעו במערכת 1 האוטומטית.

עלינו לשים לב שאנו מגייסים את מערכת 2 בכדי לשנות הרגלים ואמונות ולא כדי ליישם כח רצון בלבד. כח רצון ומוטיבציה דורשים משאבים דומים לאלה בהם משתמשת מערכת 2. אבל כח רצון הוא השקעה מיידית לטווח קצר ושינוי הרגלים הוא השקעה לטווח ארוך. מישהו הניח אריזה מפתה של שוקולדים בפינת הקפה. “לא לאכול עכשיו שוקולד” זה שימוש בכח רצון לטווח הקצר. “אני לא אוכל שוקולד בשעה כזאת” זה שימוש לטווח ארוך.  התוצאה של שתי המחשבות היא זהה – לא אוכלים עכשיו את השוקולד אבל המחשבה השניה היא השקעה לטווח ארוך.

בשלב הראשון נגייס את מערכת 2 כמשקיף. אנחנו רוצים ללמוד מהן נקודות התורפה בשגרה שלנו שגורמות לעליה במשקל. כלים כמו יומן אכילה, יומן פעילות גופנית, יומן ארועים חריגים וכו’ עוזרות לנו להשקיף ולאתר את הבעיות. לרוב איננו מודעים לנקודות התורפה בהתנהגות שלנו ואנו נדרשים ליכולת המשקיף של מערכת 2 כדי לאבחן אותן.

בהמשך נעזר במערכת 2 כדי לקבל את ההחלטה מה רוצים לשנות ואיך לשנות את זה. לא מוכרחים לשנות מיד את כל ההרגלים הבעיתיים. מתחילים בצעדים קטנים ויוצאים לדרך.

לבסוף אנו משתמשים במערכת 2 בכדי להטמיע את ההרגלים החדשים. זו פעולה יומיומית נחושה של עמידה על המשמר ובקרה תוך שימת לב למכשולים במידה והם קיימים. בסוף התהליך ההרגלים מוטמעים במערכת 1 האוטומטית ואין לנו שוב צורך להשקיע בהם אנרגיה.

 

סיפוק ואושר

אני רוצה לקחת את האבחנה בין שתי מערכות החשיבה למקום שונה לחלוטין ולהציע אבחנה בין שני סוגים עיקריים של שימחה. אני מבחין בין שני סוגים עיקריים של תחושות משמחות בחיים: לסוג אחד אני קורא סיפוק והוא מופיע ברגע שתשוקה או דחף מגיעים לידי סיפוק, לשני אני קורא אושר והוא מופיע כשאנו מתפתחים ומשיגים הישגים חדשים. בעתיד נחדד יותר את ההגדרות האלה במסגרת נפרדת. השימוש במונחים סיפוק ואושר הוא בעייתי בגלל ההקשרים הנוספים הרבים שיש להם בשפה העברית, אך בכל זאת בחרתי להשתמש בהם במקום לתת להם את המספרים 1 ו-2 או להשתמש בשמות לועזיים.

הסיפוק הוא מיידי יותר ושייך למערכת 1. כאשר אנחנו מצליחים לספק דחף כלשהו אנו מרגישים תחושת רווחה או הנאה זמנית, שחולפת כעבור זמן מה. הסיפוק הוא אוטומטי ואנו זוכרים אותו לטווח ארוך לעיתים רחוקות בלבד. תחושת סיפוק מגיעה עם מימוש צרכים בסיסיים כמו ביטחון פיזי, חברות, רכוש וגם צמא, מין וכמובן הצורך במזון.

האושר הוא תחושה שמופיעה כתוצאה של התפתחות וצמיחה למקום טוב יותר. את האושר אנחנו זוכרים ומשייכים אותו להתפתחות של אני משופר. קיימות דוגמאות רבות לאושר ואת כולן אפשר לתאר במונחי התפתחות וצמיחה. את תחושת האושר אני רוצה לשייך למערכת 2 משתי סיבות. ראשית האושר הוא תחושה שאנו זוכרים, מבינים ומתעמקים בה. שנית כיוון שהאושר הוא בהכרח תוצאת הפעילות של מערכת 2. תחושת האושר היא עמוקה יציבה ומשמעותית הרבה יותר מאשר תחושת הסיפוק שהיא רגעית וזמנית.

אני זקוק לאבחנה הזו בהקשר של ירידה במשקל ואורח חיים בריא כדי להציע אלטרנטיבה לסיפוק המיידי שנובע מאכילה. כשאוכלים משהו טעים ככל שיהיה חווים סיפוק והנאה מיידים. לרוב לא זוכרים זאת מאוחר יותר אלא אם זו חוויה מכוננת של ממש, כלומר אכלתי משהו יוצא דופן, התפתחתי ולמדתי משהו חדש – סוג של אושר. לעומת זאת כשמגיעים למצב של שליטה בהרגלי האכילה (מבלי להימנע ממאכלים טעימים) חווים תחושת צמיחה והישג או בשימוש במושגים שפיתחנו עכשיו – אושר. תחושת השליטה והתוצאות שבאות אחריה (- ירידה במשקל, קלילות, תנועתיות, יופי וכו’) מביאים לאושר גדול, תחושת הישג וניצחון.

אדם שאוכל עכשיו מאכל טעיים הוא מסופק, אדם ששולט בהרגלי האכילה שלו הוא אדם מאושר.